החלטה בתיק ת"א 21938-05-10

מבוא

בפני בקשה מטעם התובע להורות על מחיקת סעיפים בחוות דעת המומחים מטעם הנתבעת המתייחסים לסכומים ששולמו לתובע.

בבקשה נכתב בטעות כי הנתבעת שילמה לתובע את התשלום לאחר הגשת כתב התביעה אולם מטענות הצדדים בדיון ביום 7.3.12 עולה שהנתבעת שילמה לתובע סך של 117,355 ש"ח בשיק שצורף למכתבה מיום 20.12.09 וזאת בטרם הגשת התביעה ביום 13.5.10.

דיון

עניינה של התובענה בתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח מנהלים, בין היתר, בגין נכות מעבודה. התובע שלח אל הנתבעת ארבע חוות דעת רפואיות בתחומים האורטופדי, א.א.ג., פסיכיאטרי ונוירוכירורגי שקבעו לו נכויות צמיתות בתחומים אלה. הנתבעת שילמה לתובע תגמולי ביטוח על בסיס נכות צמיתה בשיעור 61.6% תוך שהיא מפרטת את הנכויות שהיוו בסיס לאותו תשלום. התובע שלח מכתבים נוספים ובהם פירט את טענותיו לגבי דרך חישוב הפיצוי על ידי הנתבעת וכן לגבי נכויות נוספות בתחומים א.א.ג. ונוירוכירורגיה שהנתבעת לא התייחסה אליהן במכתבה. בשלב מסוים, טענה הנתבעת כי הסכומים ששולמו על ידה שולמו מחמת טעות ומתוך הנחה מוטעית שחוות הדעת שנשלחו אליה על ידי התובע היו חוות דעת של מומחים מטעם בית המשפט ולא חוות דעת מטעמו של האחרון. נוכח המחלוקת בין הצדדים, הגיש התובע כתב תביעה ובהמשך הגישה הנתבעת כתב הגנה. לפי דרישת הנתבעת, התובע התייצב לבדיקות אצל מומחים מטעמה בתחומים בהם הוגשו חוות דעת מטעמו וביום 27.11.11 המציאה הנתבעת חוות דעת של מומחים מטעמה בתחומים הנ"ל שקבעו לתובע נכויות שונות בשיעור נמוך יותר ובתחום הפסיכיאטרי אף נקבע שלא נותרה לתובע נכות צמיתה.

בדיון שהתקיים ביום 6.12.11 טען התובע שאין מקום לקבל את חוות הדעת של הנתבעים למעט חוות הדעת הנוירולוגית מאחר והייתה הודאת בעל דין מצד הנתבעת בנכויות התובע כמפורט במכתבה של הנתבעת מיום 20.12.09. מנגד טענה הנתבעת, כי אישור התביעה על ידה לפי 61.6% נעשה על ידי פקידה שלה בטעות מאחר ואותה פקידה חשבה שחוות הדעת שצורפו למכתבו של התובע היו חוות דעת של מומחה בית משפט.

נוכח המחלוקת בין הצדדים הגיש התובע בקשה בכתב (נשוא החלטה זו) והנתבעת הגיבה לה. 

לטענת התובע, הנתבעת פעלה בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של הליכי משפט. חוות הדעת מטעם הנתבעת סותרות לחלוטין את הקביעה הראשונית לפיה שולמו לתובע תגמולי ביטוח לפי נכות בשיעור של 61.6% ובנסיבות אלה מדובר בהודאת בעל דין של הנתבעת ויש להעדיפה על פני חוות הדעת המאוחרות שהוגשו מטעמה.

מנגד טוענת הנתבעת בתגובתה, כי במצב דברים שהתובע צירף לכתב התביעה ארבע חוות דעת רפואיות בתחומי האורטופדיה, הנוירוכירורגיה, א.א.ג ופסיכיאטריה, קמה לה זכות קנויה שהיא בגדר זכות יסוד להגיש חוות דעת נגדיות מטעמה. הנתבעת זימנה את התובע לבדיקות אצל מומחים מטעמה בכל ארבעת התחומים, והתובע שיתף פעולה והתייצב לבדיקות אצל המומחים במספר מועדים שונים. רק ביום 6.12.11 ובשיהוי ניכר הביע התובע טרוניה באשר לעצם האפשרות של הנתבעת להגיש חוות דעת מטעמה. טענת התובע כי ההסכמה להיבדק ניתנה מתוך הנחה כי חוות הדעת מטעם הנתבעת התייחסו למחלוקות שנותרו בין הנתבעת לבין התובע כפי שפורטו בכתב התביעה היא חסרת בסיס, נוכח הודעתו של התובע כי לשיטתו לא קיימת מחלוקת כלשהי בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה. הנתבעת נשאה בתגמולי הביטוח שלכאורה מגיעים לתובע בהתבסס באופן בלעדי על חוות הדעת ששלח אליה התובע ואשר היא סברה בטעות ובתום לב כי מדובר בחוות דעת שניתנו מטעם מומחים ניטראליים אשר מונו על ידי בית המשפט בהליך המקביל לתובענה דנן. לטענת הנתבעת, מעשיו ומחדליו של התובע אשר שיתף פעולה עם המומחים מטעמה מהווים הסכמה מפורשת לתיקון הטעות בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "החוק") אשר חל על המקרה מכוח סעיף 61 (ב) לחוק. לחילופין, הסכמתו של התובע להיבדק על ידי מומחים רפואיים מטעם הנתבעת היא משום הסכמה מכללא לתיקון הטעות של הנתבעת. התובע מנסה בדרך מלאכותית להתעשר שלא כדין והדבר מקבל משנה תוקף נוכח האמור בחוות הדעת של מומחי הנתבעת שקבעו נכויות בשיעור שונה בתכלית ממומחי התובע. בתי המשפט הכירו בזכותה של מבטחת לדרוש השבה של תגמולים אשר שולמו על ידה עקב טעות אף מקום בו נחתם הסכם פשרה.

איני מקבל את טענת הנתבעת שמכתבה מיום 20.12.09 שהכיר בחלק מהנכויות שקבעו המומחים מטעם התובע ואישר לתשלום את הסכום ששולם בגין נכות בשיעור של 61.6% בהסתמך על הנכויות כמפורט במכתב הנ"ל, נכתב מחמת טעות של הנתבעת שסברה שחוות הדעת שנשלחו על ידי התובע ניתנו מטעם מומחים ניטראליים אשר מונו על ידי בית המשפט בהליך המקביל לתביעה זו. מדובר בטענה עובדתית שהנתבעת לא הגישה תצהיר (של הפקידה שטעתה על פי הטענה) לתמוך בה ואיני מקבל אותה. יתירה מזו, במכתבה מיום 20.12.09 הנתבעת לא קיבלה את חוות הדעת שנשלחו אליה על ידי התובע במלואן, אלא בחלקן. ברור אפוא, כי המכתב הנ"ל שהוא כשלעצמו מכתב מפורט לא נכתב כלאחר יד, אלא לאחר שהנתבעת בחנה את טענות התובע לנכויות בתחומים השונים לגופן. הנתבעת לא טרחה להגיש כל תצהיר לתמיכה בטענתה שמדובר בטעות, תצהיר שהיה שופך אור גם על התהליכים הפנימיים בנתבעת אשר הובילו להכרה בחלק (בלבד) מהנכויות שלהן טען התובע. בנוסף, אין זה מקרה בו מדובר בעובדות חדשות שהמבטחת לא ידעה עליהן או לא יכלה לדעת עליהן במאמץ סביר כאשר פעלה לבירור חבותה.

במכתבה של הנתבעת מיום 1.11.10 כתבה הנתבעת בין היתר: 

" 5.       מובהר בזאת,כי הסכום שאושר לתשלום ע"י חברתנו לפי 61.6% אושר מחמת טעות בחברתנו מבלי שחברתנו מימשה את זכותה להעמיד את מרשכם לבדיקה ע"י מומחית מטעמה, הכול על בסיס הנחה מוטעית שחוות הדעת שהומצאו לחברתנו הינן חוות דעת של מומחים מטעם בית משפט ולא מטעמכם.

6.         על כן,אם הינכם עומדים על האמור בכתב התביעה ולא על קבלת תשלום כלשהוא

            נוסף אנו נעמוד על זכותנו לבדוק את מרשכם ע"י מומחית מטעמנו ולתבוע השבת סכומים ששלומו ביתר". (הטעויות במקור - א.פ.)

עולה אפוא, כי ככל שהתובע היה מסתפק בתשלום ששולם לו על ידי הנתבעת בהסתמך על הנכויות שלשיטתה היא הכירה בהן בטעות והיה מוותר על התביעה שהוגשה מטעמו, הנתבעת לא הייתה פועלת בעניין גם לאחר שגילתה את הטעות לשיטתה.

נוכח מכלול הדברים ובהעדר תצהיר, איני מקבל את טענת הנתבעת שמדובר בטעות ולפיכך מדובר בהודאת בעל דין של הנתבעת שאף שילמה את התשלום בגין הנכויות שעליהן לא חלקה.

נכון  הדבר שהיה מקום מצד התובע להעלות את טענתו בדבר הודאת בעל דין מטעם הנתבעת עוד בטרם התייצבותו לבדיקה אצל המומחים מטעמה בתחומים האורטופדי והפסיכיאטרי שם הנתבעת קיבלה את הנכויות על פי חוות הדעת מטעמו במלואן.

עם זאת, התובע העלה את טענתו נגד הגשת חוות דעת מטעם הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 6.12.11 כלומר בהזדמנות הראשונה לאחר הגשתן ביום 27.11.11.

למרות מחדלו של התובע שהיה עליו להעלות את טענתו בטרם התייצב לבדיקה אצל המומחים בתחומים האורטופדי והפסיכיאטרי, איני סבור שמחדל זה מכשיר את חזרתה של הנתבעת מהודאתה בנכויות שנקבעו לתובע על פי מכתבה מיום 20.12.09. הנתבעת אף שילמה את הסכום המתחייב לשיטתה כתוצאה מהכרתה בנכויות הנ"ל. טענתה לטעות נדחתה ולמעשה נראה שהנתבעת מנסה לחזור בה מהודאתה על רקע תביעתו של התובע לתשלום נוסף כמפורט בכתב התביעה. איני מקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בטעות לפי סעיף 14 לחוק החל בעניינו מכוח סעיף 61(ב) לחוק. זאת, מאחר ואין מדובר בטעות בעובדה אלא ככל הנראה בטעות של הנתבעת בכדאיות העסקה וזאת בהקשר של התשלום ששולם. טעות בכדאיות העסקה אינה בגדר טעות לעניין סעיפים 14 ו- 15 לחוק וראה לעניין זה סעיף 14 (ד) לחוק. אין מקום להתיר לנתבעת לחזור בה מהתשלום על פי הנכויות שהכירה בהן נוכח כך שבדיעבד היא סבורה שטעתה בכדאיות העסקה/תשלום וזאת מאחר והתובע הגיש כתב תביעה בגין רכיבים נוספים. האמור לעיל חל ביתר שאת בענייננו נוכח מעמדה המיוחד של הנתבעת כמבטחת וחובת תום הלב המוגברת החלה עליה בהקשר זה.